סרן ירדן זכאי, הי"דגיבור ישראל

אז מי זה זכאי בשבילי?

גוש הכוח, האיש והאמות, האיש עם השיערות גוף הכי ארוכות, האיש שכח הזמן דואג ומחבק הכי חזק.

מחפש תמיד איך אפשר להשתפר ושנהיה חברים טובים יותר, האיש שמקלל מהראש וישר נותן חיבוק הכי חזק מהלב.

הייתה לי הזכות שהכרתי חבר כמו ירדן זכאי.

אחד הדברים הכי חזקים שלמדתי מזכאי זה את הכוח של חיוך.

החיוך כלכך משפיע על אנשים אחרים ועל עצמך וזכאי – כל החיים רק חייך.

שמר על קשר לא משנה איפה היינו, ולא רק איתי אלא עם כולם.

פייסטיים מעזה, להיפגש גם אם זה קפה קצר בדרך, שיחת טלפון אפילו אם רק לעשר שניות.

העיקר שתמיד נדבר, נחזק אחד את השני במילה ונמשיך הלאה בחיים.

מתגעגע אליו מאוד.

כותב את זה עם לב מלא געגועים אליך אחי מאז שאתה לא איתנו לכל קפה שחור יש טעם אחר טעם של געגוע.

החברות שלנו הרגישה כאילו היא בנוייה על קפה.

תמיד היינו שותים קפה בכמויות שאפילו לחיילים מרגישה לא תקינה קצת כי מבחינתנו, זה היה טקס זה היה הזמן לשבת להירגע לצחוק לדבר ולשתף.

מאז שיכולנו לשתות קפה בצבא אני ואתה תמיד היינו מצויידים בלפחות 3 קילו של שחור מוסתר איפשהו כי מבחינתנו זו כוננות לא פחות חשובה.

תמיד אנשים היו באים לחדר שלנו להכין קפה, כל הצוות הבין שכל עוד שנינו יחד בחדר זה חדר הקפה.

ותמיד יהיה להם עם מי לשתות כי מי אנחנו שנסרב לקפה טוב.

בעזה שהיינו מכינים קפה כמוך היינו קוראים לו קפה זכאי, כי כולנו היינו צריכים אותך ואת הקסם של הקפה שאתה מכין, שיכול פשוט להעלים את האווירה השחורה ולהחזיר לכולם את החיוך לפנים, בזכות חצי שקית שחור שאתה שופך לפינגאן.

זה היה הקסם בך שבחיוך אחד שלך, מרגישים חדשים ומלאי אנרגיה שמחה ומוטיבציה כמוך. מתגעגע אליך ומקווה שאתה ואביאל יושבים שם למעלה ביחד על כוס שחור ושומרים עלינו

כותב את זה עם לב מלא געגועים אליך אחי מאז שאתה לא איתנו לכל קפה שחור יש טעם אחר טעם של געגוע.

ואני, אני מג'ויף כולי, בדיוק לאחר שנכנסנו אל תוך ביוב שהתפוצץ, מוצא זמן לכתוב.

בפנים אין לי הרבה זמני שקט, כנראה שגם לאור התפקיד. אז אני מנצל רגעים כאלו בכדי לכתוב, כדי לעבד.

הפעם אני כותב לאחר אירועים לא פשוטים. אירועים שבהם לצערי נפצעו וגם איבדנו חברים ופקודים.

לאור אחד מהם הפעם עולה בי הרצון לכתוב על אומץ. שכן אני רואה את לוחמי הגדוד כלוחמים אמיצים, לוחמים בעלי עוז רוח.

אך מהו אומץ?

לא פעם שמעתי שאומץ אומר לפעול ללא פחד, לבצע ללא מורא. ואכן אחד הפירושים זה 'חוסר פחד'.

אולם לטעמי, לא זו כוונת המשורר. לא לפחד מסכנה, לא לפחד ממשהו שיכול להרוג אותך זה לא אומץ, זה מראה על בעיה.

לא מעט פעמים הדבר גם גובל בטיפשות או התרברבות שקרית.

אז מהו כן אומץ? אומץ זו היכולת לבצע למרות החשש, למרות הפחד. אומץ זה כשאתה מבין שיכול להיות שמפה אין חזרה, אבל הדבר מספיק חשוב כדי להמשיך קדימה.

דוגמא טובה לכך אמחיש בעזרת הצמד שלי, הקשר שלי שכל הזמן שם גם מעבר למה שנדרש ממנו.

באחד האירועים האחרונים אחת מפלוגתינו נכנסה להיתקלות.

אירוע קשה עם לא מעט פצועים ועם הרוגים. בהישמע הדבר היינו בקרבת מקום והחלטתי לרוץ.

להגיע כמה שיותר מהר למרחב הקרב כך שהתנתקתי מן הכוח שאיתי. הוא?

הוא לא חשב פעמיים והתנתק איתי.

כשנכנסו לזירת הקרב, בין כל הצעקות, בין כל הפצועים והבלגן, הוא שם עליי יד ואמר לי "יאללה שגיא אני איתך עד הסוף, מה עושים? מה עושים?"

וכך היה, מה שלא עשינו, בין אם זה בפינוי הפצועים, בין אם זה בהשבת האש, בין אם זה להיכנס למבנה עם המחבלים - בהכל היה איתי.

אם לא הייתי עוצר ומחליף אותו בלהעיף רימון נפל שנזרק לעברנו (שגם התפוצץ בסוף) - גם זה הוא היה עושה.

האם לא חשש? בטח שכן, גם אני. כשיורים עלייך זה מפחיד, שאתה מחזיק רימון נקור ביד זה מפחיד

אבל אתה ממשיך בכל מקרה. כי אתה מבין את החשיבות, כי אין אף אחד אחר.

ירדן ידע שאין אחר שיתקדם איתי ותמיד אמר שבכל מצב הוא איתי, מגנים אחד על השני.

זו המשמעות של אומץ.

לבצע למרות הפחד.

רציתי לספר לך כמה משמעותי היית עבורי אני זוכר את נאום חייך אותו הנאום המדויק שנבע היישר מליבך כמה רגעים אחרי שהותקלנו בrpg ויוני כבר פונה לבית החולים.

היה לך מבט נחוש ממוקד וכאוב אבל דאגת שנמשיך יחד .

דאגת שכל אחד ירים את חברו ואתה סוחב את העול של כולם, העול שלוחמים סוחבים על גבם לשארית חייהם.

היית האיזון המושלם של יחסי פיקוד חברות ואבהות.

מחודשים שהעברנו יחד בנמר מזיעים צפופים צוחקים מדברים על שטויות ערכים וכל מה שבלב ומידי פעם גם דומעים מבפנים אבל שלא יראו כי אנחנו לוחמים!

ואתה ראית את כל חייל. שצריך, פתחת את הלב.

ושצריך, גם ידעת לתת כאפה ולדחוף קדימה.

זכיתי להילחם לצידך כתף אל כתף וכל התקפה וכל איתור דירה או זיג הרגשתי בטוח שאתה לצידי.

ירדן אתה לוחם אריה.

אתה השראה לרוץ אחריה.

ירדן אתה אדם שגם אנציקלופדיה לא תכיל את הגודל והעומק שלך.

שינית לי את החיים לתמיד.

ואני שמח שזכיתי להכיר אותך להילחם לצידך ולהיות חייל שלך.

זוכר לעולמים.

אוהב אורציון

אורציון - חיילו של ירדן למחלקה

זכאי, אחי היקר ואהוב, קשה לכתוב עליך בלשון עבר. גם אחרי תשעה חודשים הפצע עדין פתוח ואתה עדין חסר.

אני זוכר את היום הראשון שהגעתי לגדוד ועשית לי שיחת פתיחה עם הכניסה שלי לסגל הפיקוד, כבר אז הייתה לי הרגשה שנהיה חברים אבל לא ידעתי עד כמה.

התחלתי את התפקיד תחתיך, תחת בן אדם שלא יודע מה זה לנוח, לא יודע מה להתפשר, כל דבר היה חייב להיות במקסימום, האווירה, המקצועיות, החברות, האוכל הכל.

לפעמים היתי מסתכל עליך ושואל את עצמי, מאיפה יש לבן אדם את הכח, אנחנו גמורים מעייפות אחרי התקפה מגיעים לאיתור ואתה עולה למעלה להתאמן על הרחפן.

היית הבן אדם הכי מקצועי שפגשתי אחי.

הביטחון שלך היה משהו שאי אפשר היה לפספס בכל דבר, גם בלחימה וגם בחיים.

אתה אחד כזה שיכול להיות הכי רציני ודורש בעולם, ובאותה נשימה הבן אדם שהולכים אליו שרוצים לדבר ויודעים שיהפוך את העולם עד שיעזור.

אני זוכר בכל הרגעים הקשים את החיוך הזה שהיה לך שאומר הכל, בטבע שלך היית בן אדם שמרים את כולם סביבו בצחוקים ובאווירה טובה, היה לך את האיזון המושלםאחי הכל מהכל.

התשוקה שלך לחיים זה משהו שאי אפשר להסביר שהיית מדבר על הבויה היה לך ניצוץ בעיניים, רק בכניסה האחרונה דיברנו על זה שתיקח אותי לסיבוב עליה.

כמה עברנו בחצי שנה הזאת, כמה אירועים לא נתפסים כמה אבידות, כל אירוע ואירוע גרם לי להבין איזה בר מזל אני שאתה המפקד שלי.

הבחור שכל המחלקה סמכה עליו בעיניים עצומות. הקור רוח והביטחון שלך אלה דברים שאין לכל אחד, ולך היה אותם ברמה הכי גבוהה שיש.

אם רק היית יודע כמה ממך הולך איתי בתהליך שאני עובר פה בשיקום. כמה דברים שלמדתי ממך בחצי שנה שלנו ביחד הרימו אותי מהקרשים.

כאי, אחי. אני מעריץ אותך, מעריץ ומתגעגע כל כך. אתה ההשראה שלי גם שאתה כבר לא פה אתה עדין פה.

החותם שהשארת בי במחלקה ובעוד כל כך הרבה אנשים ישאר לעד, מקווה שאתה גאה בי שם למעלה.

אוהב אותך בערימות, קוקו.

אני יכול לספר אינספור חוויות, וכלכך הרבה סיפורים על ירדן ועל הקשר שלנו. שמתבטא בהרבה מעבר למילים ולתמונות.

אני חושב שהסיפור הזה של ה״בויה״ הוא הדרך הכי טובה לעשות את זה.

כשהייתי בשנת שירות בארה״ב, ירדן שלח לי ולהלל תמונה, של סירה קצת עזובה, שצריכה שיפוץ, ואמר לנו: ״מצאתי לנו סירה״.

ירדן הוביל את כל המהלך הזה והיה נחוש למצוא לנו סירה כמו שתמיד חלמנו. אחרי כמה בדיקות ודיבורים החלטנו שזאת תהיה הסירה שלנו.

הלל וירדן סידרו כמה דברים וכשחזרתי מחול כבר יצאנו להפליג עליה שלושתינו.

שירדן היה ברגילה שיפצתי איתו את הסירה, תהליך שלקח כמה ימים ולא מעט שישיות בירה.

תיקנו חורים, צבענו אותה ואיך לא - התקנו מחזיקי בקבוקי בירה.

אחרי כמה חודשים שחיפשנו שם הגענו לשם בויה. למה בויה? מי שיודע יודע..

כזה היה ירדן. איש של מעשים, אחד שהולך אחרי מה שהוא רוצה וברגע שהוא החליט. שום דבר לא יעצור אותו.

כל הפרויקט הזה והסירה ״בויה״ מייצגים כלכך טוב את מה שירדן אהב - אנשים, עבודה קשה ולא מתפשרת ואת הים.

מה לא הייתי עושה בשביל עוד הפלגה אחת איתך.

מתגעגע אחי.